מכל התכונות החשובות לי ביותר, אני מוצא את האמון , הנעלה מכולם.
באמון יש התמסרות, שאיננה אמונה עיוורת.
באמון, אתה עוצם את עיני החומר, אלו שאינן מבינות מדוע לעשות מה שאתה מתבקש לעשות, או לחשוב עליו ופותח את עיני הרוח, אשר רואות בלב תמונה פנימית, אשר הרבה פעמים ניתנת לנו ע"י מורים אנושיים או לא אנושיים.
פעמים אחרות, זו תמונה שאתה רואה בפנים, בלב, כי הנשמה שלך צועקת בלחש, שאפשר אחרת. שאתה רוצה אחרת.
כאשר אדם מתמלא באמון, הוא מרגיש חזק.
הוא מרגיש שורשים ושייכות. שייכות למורשת עתיקת יומין של אור.
תלמיד צעיר מאוד שלי, סיפר לי, שהוא חשב על תנועות תבנית החרב, עד 3 בבוקר.
היה נדמה לו, שהוא טועה בתנועות. אז הוא ירד למטה, לחצר ותרגל ובדק את זיכרון התנועות, כי זה הדיר שינה מעיניו.
מה יותר יפה מזה?
האם חרב שימושית בתקופה זו?
מדוע זה כה חשוב לתרגל חרב?
למה זה צריך להדיר שינה מעיניו ולהפריע לו בנשמה?
כי הוא מאמין.
הוא מאמין ומרגיש שהדרך שהמורה מתווה נכונה לו, לו גם איננו יכול להסביר לעצמו, מה זה בדיוק, אבל הוא רואה סולם.
סולם להתאמץ דרכו, לעלות דרכו להיכן שהוא מחפש להגיע.
זהו סולם יעקב.
כאשר המלאכים היורדים ועולים בו, הם אנחנו. חלקים מתוכנו שיורדים ועולים.
מכל התכונות שאני מבקש לפתח אצל תלמידי, בין אם זה בתקשור או באומנויות לחימה, אמון הוא הקשה מכולם לפתח.
שכן אינני יכול להעביר או ללמד אמון.
רק לפתוח את השער, ומי שמבקש לעבור שבשער זה, צריך לעצום עינים ולעשות את המטלות שנתבקש לעשות.
מדוע?
כי הוא מאמין שהמורה יודע את הדרך.
כשם שאני שם את מכוניתי אצל מכונאי מוסמך ואינני בודק כל בורג שהוא מחליף, מפני שאינני מבין דבר במלאכתו וכי אני מאמין, כי הוא יעשה את מה שנכון, כך כדאי ורצוי לתלמיד של החיים, לשים את מבטחו, במי שהוא בוחר שיוביל אותו.
בתקופה האחרונה, יצא לי לחשוב הרבה, אם אני רוצה להקל על תלמידי.
ומה הכוונה להקל?
להסביר. לסבר את השכל. לתת רציונליזציה, למטלות שהם מקבלים.
הגעתי למסקנה שלא.
אני אקשה.
אקשה במה?
אקשה בצורך לעשות מתוך אמון.
לראות דרך הלב, את הדרך. בלי שאלות.
להתאמן עם הלב.
כי זו הדרך הקשה והקצרה מכולן שפותחת שערי אינסוף הן ליכולות חדשות והן לקבלה של דברים בחיים, שאי אפשר לקבלן.
פעם אמרתי לתלמיד, כל מה שאני וכל מי שאני, זה קשר עם השמיים.
הקשר הזה, נבחן כל הזמן וכל יום מחדש, אבל לא הייתי בוחר אחרת.
באמון יש התמסרות, שאיננה אמונה עיוורת.
באמון, אתה עוצם את עיני החומר, אלו שאינן מבינות מדוע לעשות מה שאתה מתבקש לעשות, או לחשוב עליו ופותח את עיני הרוח, אשר רואות בלב תמונה פנימית, אשר הרבה פעמים ניתנת לנו ע"י מורים אנושיים או לא אנושיים.
פעמים אחרות, זו תמונה שאתה רואה בפנים, בלב, כי הנשמה שלך צועקת בלחש, שאפשר אחרת. שאתה רוצה אחרת.
כאשר אדם מתמלא באמון, הוא מרגיש חזק.
הוא מרגיש שורשים ושייכות. שייכות למורשת עתיקת יומין של אור.
תלמיד צעיר מאוד שלי, סיפר לי, שהוא חשב על תנועות תבנית החרב, עד 3 בבוקר.
היה נדמה לו, שהוא טועה בתנועות. אז הוא ירד למטה, לחצר ותרגל ובדק את זיכרון התנועות, כי זה הדיר שינה מעיניו.
מה יותר יפה מזה?
האם חרב שימושית בתקופה זו?
מדוע זה כה חשוב לתרגל חרב?
למה זה צריך להדיר שינה מעיניו ולהפריע לו בנשמה?
כי הוא מאמין.
הוא מאמין ומרגיש שהדרך שהמורה מתווה נכונה לו, לו גם איננו יכול להסביר לעצמו, מה זה בדיוק, אבל הוא רואה סולם.
סולם להתאמץ דרכו, לעלות דרכו להיכן שהוא מחפש להגיע.
זהו סולם יעקב.
כאשר המלאכים היורדים ועולים בו, הם אנחנו. חלקים מתוכנו שיורדים ועולים.
מכל התכונות שאני מבקש לפתח אצל תלמידי, בין אם זה בתקשור או באומנויות לחימה, אמון הוא הקשה מכולם לפתח.
שכן אינני יכול להעביר או ללמד אמון.
רק לפתוח את השער, ומי שמבקש לעבור שבשער זה, צריך לעצום עינים ולעשות את המטלות שנתבקש לעשות.
מדוע?
כי הוא מאמין שהמורה יודע את הדרך.
כשם שאני שם את מכוניתי אצל מכונאי מוסמך ואינני בודק כל בורג שהוא מחליף, מפני שאינני מבין דבר במלאכתו וכי אני מאמין, כי הוא יעשה את מה שנכון, כך כדאי ורצוי לתלמיד של החיים, לשים את מבטחו, במי שהוא בוחר שיוביל אותו.
בתקופה האחרונה, יצא לי לחשוב הרבה, אם אני רוצה להקל על תלמידי.
ומה הכוונה להקל?
להסביר. לסבר את השכל. לתת רציונליזציה, למטלות שהם מקבלים.
הגעתי למסקנה שלא.
אני אקשה.
אקשה במה?
אקשה בצורך לעשות מתוך אמון.
לראות דרך הלב, את הדרך. בלי שאלות.
להתאמן עם הלב.
כי זו הדרך הקשה והקצרה מכולן שפותחת שערי אינסוף הן ליכולות חדשות והן לקבלה של דברים בחיים, שאי אפשר לקבלן.
פעם אמרתי לתלמיד, כל מה שאני וכל מי שאני, זה קשר עם השמיים.
הקשר הזה, נבחן כל הזמן וכל יום מחדש, אבל לא הייתי בוחר אחרת.