על אומנות ועל לחימה.
אז על מנת ליישב אחת ולתמיד את הויכוח / דיון, מדוע לתרגל אומנות, לצד לחימה ולא רק לחימה, אשיב באריכות, אשר למען הסדר הטוב היא גם בקצרה.
אומנות מגבירה, מעצימה, מקדשת, יופי.
היא מעצבת ומשפצת ובוראת תכונה שאין לה מדיד, על כדור הארץ ובשם כך היא חופשיה מהגדרה: מה הוא יופי.
אומנות משכללת, את כול מה שאנו רוצים שיהווה כחשוב וכראוי להתקיים.
לחימה, מגדירה גבולות, פורצת גבולות, הורסת, מאתגרת ובעיקר גורמת לחשיבה מאוד מאוד מיצרה, על תחומי המקום והזמן. כלומר על פרקטיות.
האומנות מחשיבה את מה שראוי לחיות למענו ולחימה מחשיבה על מה ראוי להילחם.
או כיצד לשמר את מה שראוי להילחם עבורו.
שני התחומים, יוצרים לא פעם בלבול וכן מתנגשים בהרבה מקומות, בגלל חוסר הבנה, על מה ראוי להילחם ואם בכלל (יופי) , מה המחיר של אותה לחימה. (תועלתנות)
לחימה אומרת: מגיע לי דבר מה.
אומנות אומרת: אני רוצה להיות דבר מה.
לחימה אומרת גם: אינני מאמין עדיין, שמגיע לי דבר מה, בגלל זה אני צריך להילחם.
אומנות אומרת גם: אינני יודע כיצד למצוא יופי זה בתוכי, על כן אחצין אותו, שיהיה נראה, שיהיה ראוי להראות.
כאשר אדם לומד רק להילחם: הוא שם את הדגש, רק על פרקטיות, רק על מה יצא לי מזה.
כתוצאה מכך, לאחר זמן מה, הוא מרגיש ריק. הוא מרגיש נטוש, ע"י הדבר שבו האמין.
כאשר אדם שם דגש רק על יופי, הוא שם דגש על אדיאליזם, על שאיפות.
כתוצאה מכך, לעיתים הוא מרגיש, שאין תכלית למה שחיפש, שאין תוצאה, שלא קיבל את מה שחיפש, אולי אפילו שרימה את עצמו, התחבא מהאמת, כי לא היה לו את האומץ , לבקש את האמת .
כאשר אדם בא להתאמן, באומנות לחימה, חשוב שיהיה לו משהו לחיות למענו(יופי) ומשהו לשמר את מה שחשוב לו (תועלתנות).
הלחימה הולכת לכיוון החומר והאומנות לכיוון הרוח.
רק בשילוב של השניים ניתן למצוא איזון, שקט, סקרנות, הנאה אמיתית ויותר מכול תחושת מלאות ברמה רוחנית.
על כן, חשוב למצוא סדר, אסתטיקה, משמעת, יופי לצד אכזריות, נחישות, חשיבה יעילה, הבנה מול מה אני עומד ומחשבה כיצד לשמר את מה שחשוב אם יש איום חיצוני.
שום צד, לא יהיה שלם ללא הצד השני.
אבל שום צד לא יכול להשתלט על הצד השני.
מכאן שאסור שתהיה הזנחה, לשום כיוון.
שלא תהיה העדפה , לשום כיוון, שכן , אלו הם מזרח ומערב, צדדים משלימים.
תפקיד הלחימה לקדש את החיים.
תפקיד האומנות, לתת לחיים דבר מה ראוי למות למענו אם צריך.
על כן התאמנו, כאילו כול יום זה היום האחרון שלכם.
התאמנו, בכול יום באהבה מקסימלית, על מנת שתעזבו את הכוכב הזה, לא יהיו חרטות.
התאמנו, עד כי תדעו, כי עזה אהבתכם למה שעשיתם בחיים כמוות, עד כי לא איכפת לכם למות למען הדבר שאותו אתם חיים, כי הוא והמוות אחד הם.
סופו של דבר: תפקיד התרגול להיפרד מהפחד מהמוות ולהביא אותנו למצב של מיצוי חיינו במלואם.
רק כאשר אנו מרגישים את המוות לידינו, לצידנו, מהלך, חי, נושם, קיים, אנו חיים במלואנו.
אז אם תפקיד הלחימה הוא לקדש את החיים, תפקיד האומנת הוא לקדש את המוות.
שכן שום דבר לא יפה כמו המוות, כי הוא הדבר היחיד הטוטאלי בחייכם.
על כן, היו מאמצים גישה כפולה ומאוחדת:
לחיות את הפרדוקס, לחיות את החיים במלואם ולהיות מוכנים לעזבם בכול רגע ורגע בלי חרטות.
מקווה שברורים דברי, וגם אם לא , שווה להרהר בהם.
אלדן
3/11/15