האלכימיה של האימון.

מאת: אלדן פרידמן

2/11/2000

אלכימיה: מדעני ימי הביניים נקראו אלכימאים. מטרת האלכימאים הייתה להפוך מתכת פשוטה לזהב, ע"י עירוב של מתכת פשוטה עם חומר מיתולוגי בשם :"אבן החכמים."

ארתור מלך בריטניה האגדי ,היה מפורסם בדברים רבים, וסיפורים רבים נסבו אודות עירו קמלוט, אבירי השולחן העגול ועוד.

החלק החשוב בחיי ארתור ,אשר העניק לו את הכוח והידע ,לבצע את השינוי הענק באותו זמן במדינתו, היה הזמן שהוא ארתור, בילה עם מורו ורבו מרלין הקוסם האגדי.

קיי, אחיו החורג של ארתור, פגש את ארתור יושב ומתבונן בפח מתכת ישן ,באמצע קרחת יער. זמן רב עוד לפני שארתור שלף את החרב אקסקליבר מהסלע וטען למלכות בריטניה. "מה אתה עושה? "שאל קיי את ארתור.

"אני מתאמן באלכימיה "ענה ארתור. האם אתה באמת יכול להפוך את חתיכת המתכת הזו לזהב ?שאל קיי בהתלהבות, עקב העובדה שמשפחתם הייתה ענייה מאד.

"בודאי", ענה ארתור בשקט. הוא עצם את עיניו והתרכז. לאחר כמה דקות החל קיי מאבד מסבלנותו, "אני חושב שאתה שקרן" אמר קיי בלגלוג.

"את עצמי אני מנסה להפוך לזהב "ענה ארתור לקיי, "הפח הוא רק ההשתקפות החיצונית של תפיסתי."

("דרכו של קוסם", דיפאק צ'ופרה).

אימון ומה והשינוי שהוא דורש

הדרך אשר בה אנו נוקטים, על מנת להוציא לפועל את תחושותינו ,מחשבותינו, ורצונותינו, יש בה מכנה המשותף לכול הדרכים הוא אחד :יצירה ושינוי תמידיים.

אימון פירושו חזרה אינסופית על אותה התנועה/ות מאות ואלפי פעמים.

מדוע צריך להתאמן כל כך הרבה פעמים על אותו הדבר? ויותר מכך נשאלת השאלה, מדוע שיטה זו עובדת ,האין דרך יותר קלה וטבעית יותר לעבור את התהליך הזה?

האומנות משנה את האדם. הוא עצמו משתנה ממנה ,ומשפיע בתורו על האנשים והסביבה ובכך יוצר ותורם שינוי לאיכות חייו.

חזרה מונוטונית על אותן תנועות ,פותחת אפשרות להביט לעומק על רבדים שונים ואחרים מאלו של אתמול-שלשום, ובכך התנועה מקבלת דגש שונה ואיכות שונה בכול פעם.

כול אימון הוא כהסרת קליפה דקה מבצל. חכמתו של המורה ,מסתכמת בהבאת התלמיד להסרת הקליפה בעצמו מעצמו.

הקושי הוא להבדיל בין הקליפות הפרטניות של כל אישיות ואישיות.

ישנם מורים בודדים ונדירים ,אשר ע"י פעולה קיצונית יכולים לעיתים לבקע את הקליפות ,על מנת להגיע לשורש הבעיה ,ע"י כך הם גורמים לתגובת שרשרת אשר משחררת את התלמיד ,מדברים שלא היה לו את האומץ לראות ,או להסיר בעצמו.

פעולה זו מסוכנת, מפני שהיא לעולם מגיעה בזמן הכי פחות צפוי ,וגורמת כאב נפשי רב ,עקב מההתנגדות המיידית שמפעיל התלמיד כנגד המורה.

למרות שהתנגדות זו מיותרת ,היא הכרחית. על מנת לשמור על ההכרה, התודעה והשפיות המוחזקות ומתוחזקות ע"י חומות של חשיבה רציונלית – הגיונית. מטרתו של המורה הנ"ל היא לבקע את חומות ההגיון ולצעוד על המשעול הדק ,אשר עומד בין עזרה לתלמיד לבין ,ערעור והרס של מערכות אמונה קודמות ,אשר עלולות עקב שינוי פתאומי שכזה ,למוטט אותו נפשית לחלוטין.

במקרה הזה ,המורה פותח גשר אשר עלול היה להיפתח ע"י אימון רק אחרי שנים רבות.

כך שלסיכום ,האימון תפקידו הסרת שכבות ע"י שחרור של התת מודע ,אט ,אט והבאת האדם למצב של אמונה ביכולתו, ע"י כך שהתלמיד יכול לזמן את הכישורים שאותם רכש ,וביטחונו העצמי גדל להאמין ביכולתו.

כלומר התלמיד למד להאמין ביכולתו לאחר שהשקיע מספיק זמן באומנותו.

התגובות הבלתי צפויות של האימון.

יש ואנו מתחילים להתאמן מסיבה אחת ,ובמשך הזמן, סיבה זו משתנה שוב ושוב ,עד שכמעט קשה לזכור מה הרגשנו שהתחלנו את התהליך המוזר והארוך הזה.

מידי פעם ,כשמגיע אלי תלמיד חדש ,מתעוררות שתי תחושות מנוגדות: האחת ,היא של קנאה קטנה ,מפני שאני מכיר ויודע את יופי המסלול שהוא עתיד לעבור על קרקע בתולית משלו, ואני אהיה זה אשר תהיה לו את הזכות ,להעביר אותו את הגילויים החדשים והיפים שאומנות זו יכולה להציע לו.

השניה, היא של עייפות וחוסר אמון בתלמיד. האם באמת מתכוון התלמיד לנסות לעבור את האימונים המייגעים הללו יום אחר יום. כמעט שאני מתפתה לשאול אותו :אבל למה?, בשביל מה?, אני מנסה להזכיר לעצמי שיכול להיות שבין כל אותם אלו שעוברים בכתתי, מסתתרים אחד או שניים שיש להם את אותה גחלת שדוחפת אותם יום אחר יום ,להתאמן במשהו לא ברור ,בשביל מטרה אשר הולכת ומשתנה בכל פעם.

בכל זאת ישנו מקום אחד כמוס מהעין ,הן של התלמיד והן של המורה ,מקום הפריצה, מקום הקפיצה הקוונטית של הנפש.

אותו רגע שבו אחרי תהליך ממושך שבו הנפש דורכת באותו מקום שוב ושוב ,הוא כמו קפיצת חלל באחד מסרטי המדע הבדיוני, אתה יודע איך והיכן אתה מתחיל ,אולם אין סיכוי לדעת לאן וכמה רחוק תיקח אותה הקפיצה. לא המורה ולא התלמיד ,יכולים לנחש אותה. התגובה לאותו שינוי יכולה להיות דרסטית או מתונה ,אך תמיד יהיה שינוי.

השינוי יכול אפילו להתבטא בהבנה שהלימוד אצל אותו מורה הסתיים, או שהתפקיד של האומנויות לחימה הסתיים בחייו, גם זוהי הבנה.

לחילופין ,התלמיד יכול להתמלא בהערכה מחודשת לעומק האומנות, ולהתברך בראיה מחודשת של אותו הדבר בפרספקטיבה שונה.

גם אימון לא טוב הוא אימון מוצלח.

האלכימיה עובדת ומחלחלת גם כאשר לא נגשים ומתכוננים אליה ישירות.

לחיים יש דרך משל עצמם לקדם את עצמם. אימון טוב ,עם כל הכבוד לו ,עדיין מלאכותי הוא.

האימון הנו משהוא אשר אדם צריך לדחוף את עצמו, ולפנות זמן בשבילו בחייו,

בין אם מעט ובין אם הרבה. אחד ממורי אמר לי פעם: "אם הנך מתאמן שנים רבות והאומנות אינה משפיעה ומשפרת את חייך- הפסק להתאמן! כנראה הנך עושה משהוא לא נכון."

בהמשך לכך הוא אמר :"אימון הוא רק חלק קטן מהיום ,תתאמן בלחיות ואז תמצא את עצמך מתאמן גם כשאתה ישן."

לאחר 12 שנים של עיסוק באומנות לחימה אחת, ובסגנון אחד, פגשתי מורה אחר בחו"ל, אמרתי לו ,כי בדיעבד, הבנתי שלקח לי 12 שנים של עבודה קשה ולא נכונה ,להגיע למצב שאוכל לפגוש בו ולהבין את מה שיש לו לומר לי.

אולם אותן 12 שנים לא היו אימון מבוזבז או מיותר, לולא שנות אימון אלו הנפש לא הייתה מגיעה למצב של פתיחות וייאוש.

הייאוש מכול אשר נעשה לפני כן, הוא שהביא את הנפש למקום שבו היא יכלה לראות את גלגל ההצלה שנזרק אליה ,ולקפוץ הלאה.

במקרה זה, הייאוש מכל העשייה ,היה תוצר לוואי של כוח הריק. כאשר כוח הריק הגיע למלוא עוצמתו ,לא נשארת אף טיפת אנרגיה לעשייה .זהו הזמן שבו התודעה פורצת בכול כוחה לפנים ומבצעת "קפיצת דרך" באישיות, מאחר ואין דבר העומד בדרכה. לא דעה קדומה, לא רצון כלשהו, ולא מחשבה קדימה או אחורה על מה שנכון ,או אילו השלכות יהיו לאחר המעשה הבא.

בדתות שונות שלב זה נקרא "צעד של אמונה".

בקשה נכונה

אומרים כי תפילה אמיתית ,יוצאת מהלב ומפלחת את כול שערי השמים ,עד הגעתה למקור כול הדברים. ממש כמו בסיפור המפורסם ,על הילד העני ,אשר לא יכל להרשות לעצמו להיכנס לבית הכנסת ביום כיפור, אולם נפשו חשקה להתפלל ועל כן ,עמד הוא מחוץ לכותלי בית הכנסת ושרק.

כה כנה ובעלת עצמה הייתה שריקתו שבאותו הרגע נפתחו שערי שמים ושריקתו אפשרה את קבלתן של שאר התפילות, של המתפללים בתוך כתלי בית הכנסת.

כל תפילה באשר היא ,ללא קשר לשפה וללאום ,הנה דבר אחד – הודיה על אשר כבר קיים.

אדם המתפלל יוצר קשר בתוך עצמו עם מקור הדברים ויודע ידיעה פנימית כי הוא חלק אינטגרלי מכול הסובב אותו. תפילה היא ידיעה פנימית כי אשר רצית כבר בוצע ,כבר שם.

לעיתים קרובות אנו שומעים את המונח "מאסטר". מכול המונחים ,המונח הזה טרד את מנוחתי לעיתים די קרובות. מהו מאסטר ?,מה פרוש מילה הזו?

בדרך כלל אנו מתכוונים לאדם אשר שולט ללא עוררין בסוג מסוים של פעילות או ידע.

. ביודעי כי תחום אומנויות הלחימה הוא אינסופי באפשרויותיו, הן לגבי ידע והן בתחום היכולת, תהיתי ,כיצד ניתן לתת למישהו תואר שכזה, הרי אין אדם אשר שולט בכול ,ואין אדם שיודע הכול.

מאסטר הנו אדם המסוגל לזמן את הפעולה הרצויה לו, ברגע הרצוי ,ללא מאמץ וללא ספק שאותה פעולה אכן תקרה/ תבוצע

.

אותו "זימון", נקרא בפינו נס.

כאשר הדבר חורג מתחום הפעולות הרגילות של חיי יומיום ומתרחש מיידית מעכשיו לעכשיו ,רוב בני האדם יקראו לכך נס.

כלומר אם הזימון של אותה פעולה מהיר מידי לטעם הסביבה, הדבר נראה כחורג מטבע הדברים, כאשר לאמיתו של דבר זהו טבע הדברים.

עד כמה מהר ,ניתן להגיע למצב אשר בו כל אשר רצינו ורוצים יתגשם? ובכן לשם כך מתאמנים.

על מנת לחזק את הביטחון באשר אנו כבר יודעים.

הקדמונים אשר נקראו אלכימאים, האמינו כי אם מזקקים חומר עד אשר מגיעים לתמציתו הטהורה, חומר זה עובר שינוי מהפכני וכל חומר אשר בא במגע אתו עובר את השינוי עמו.

לדוגמא: אם מוסיפים כמות קטנה מחומר זה לעופרת ,היא תהפוך לזהב.

או לחילופין ,אם משתמשים בחומר זה בתוספת לתרכיב אחר ,ניתן לחיות חיי נצח ועוד.

חומר זה נקרא "אבן החכמים".

הנקודה המעניינת היא, שעל מנת שאותו אדם יוכל להפיק חומר שכזה עליו להכיל את אותה איכות בעצמו. כך שלמעשה התהליך שעובר על חומר זה, זהה לתהליך שעובר על אותו אדם המבקש להשיגו.

בידנו יש מעבדה לאלכימיה. האומנות שלנו, התבנית , התנועה, המדיטציה, כל כלי שאנו משתמשים בו כמבחנה לאישיותנו.

להפתעתנו יש בידנו אף את "אבן החכמים". בזמן יצירת התבנית או האומנות לצורותיה, נוצרת האבן. האבן היא האיכות הפנימית אשר הולכת ומשתנה הרגע לרגע בזמן האימון. "האבן" אומנם לא מוחשית ,אולם בהחלט מורגשת.

אם נביט על התבנית ,או על תנועה /פוזה מסוימת ,כעל אותה מתכת, אשר אנו מנסים להפוך לזהב ,נראה כי בד בבד הופכת התבנית להשתקפות הלך הרוח הפנימי.